בעיתוי בלתי צפוי לחלוטין, לפני כחודש, בתי קראה לי אבא. הייתי בשוק מוחלט. בדרך כלל זה מאוד מרגש ורגע שכזה לא שוכחים כל החיים, אלא שאותי זה ריגש קצת יותר מהמקובל, בגלל שזה קרה לבתי לא כשהייתה בת שנה, אלא כשמלאו לה עשרים ושישה אביבים. עד לאותו רגע קראה לי בשמי, או שלרוב פשוט התעלמה מקיומי.
מיד לאחר ההלם הראשון, הגיע ההלם השני, כשהיא שאלה אם היא יכולה להכין תה. לא יכולתי להשיב לה כי המילים נתקעו בגרוני. אשתי הבחינה במצוקתי ושלחה אותה להכין תה ובינתיים הסבירה לי שהסיבה להתנהגותה הבלתי קונבנציונאלית של בתי נעוצה בעובדה שהיא התחילה לחזור בתשובה.
עכשיו, אחרי ההסבר הזה, לא יכולתי אפילו לנשום. אני לא יכול לתאר לעצמי אפילו בדמיון הפרוע ביותר שלי את בתי הפמיניסטית, לוחמת החירות והשוויון, פעילה בנוער מרץ, ומהבנות הראשונות שקעקעו את עצמן במקומות שונים, הולכת עם מטפחת ומושכת אחריה שובל של זאטוטים זבי חוטם.
בדרך כלל, במצבי לחץ ומשבר אני מאשים את הסביבה הקרובה. גם הפעם עשיתי כך, והאשמתי את אשתי בכשל כפול: מודיעיני וחינוכי. בתור קצינת מודיעין פולניה עם מוניטין, היא היתה צריכה לקרוא נכון את המפה ולהבין שהספרים שמצאה בחדרה של הבת, "למה זה קורה לי", או "מי אני ולאן אני הולך", מצביעים על סבירות גבוהה לשינוי מגמה. כמו כן, היה עליה להבין שנרות הנשמה לא נועדו להגביר את התאורה בחדר.
אם להודות על האמת, גם אני נרדמתי בשמירה ולא שמתי לב שהג'ינסים הקרועים נעלמו, שכבר לא רואים את הפופיק עם העגיל ושהמיני פינה את מקומו למקסי. את צבע שערה הטבעי של בתי ראיתי בפעם האחרונה בטקס הסיום של כיתה ה' ומאז היא החליפה צבעים בקצב האם.טי.וי. עכשיו, עם שערה הטבעי לראשה, היא נראית ונשמעת אחרת.
מאז אותו יום טראומטי בו יצאה מהארון, יחסינו השתנו ללא היכר. היא החלה להיראות מאושרת, שלווה ורגועה כפי שלא היתה מעולם. עתה היא יושבת איתנו בארוחות ומשוחחת ארוכות, כאשר עד עתה המשפט הכי ארוך שלה שאני זוכר הוא: "אמא, תני כבר את הכסף, אני ממהרת".
הזמן חלף ואנו למדים דבר או שניים. הגענו לסטטוס קוו בענייני דת ומשפחה, לפיו אנחנו מחממים את האוכל על פלטה חשמלית בשבת, עושים קידוש כהלכתו, היא מבשלת מבעוד יום את ארוחות ליל השישי והשבת, ובתמורה התחייבתי לא לקלל נהגים בכביש ולא לראות את "רמת אביב ג' ".
כמעט אפשר היה להגיד שאידיליה כזאת לא שררה כאן מעולם, אלא שלפני מספר ימים היא זימנה את בני המשפחה לשיחה שלא מן המניין, והודיעה לנו באופן חגיגי שהיא עוזבת אותנו ועוברת לירושלים כדי להתחזק. ניסיתי להסביר לה שגם בסביבת ביתנו יש מכוני כושר משוכללים עם מיטב המדריכים ואין צורך לנסוע עד ירושלים בשביל זה, אבל חיוכי קפא על פניי כשהסבירה לי שהיא רוצה להתחזק באמונה ובדת והיא רוצה לעבור ללמוד במדרשה של ברסלב בתנאי פנימייה.
וכך נעלמה בתי מעבר להרי החושך, ולי נותרו שתי אפשרויות: להיכנס לדיכאון או לראות את הצדדים החיוביים שבדבר. כדי לדעת מה צפוי לבתי אני לא צריך ללכת רחוק. גיסי מבני ברק גם הוא חסיד ברסלב, והוא נראה מאושר למדי עם תשעת ילדיו ועם מספר לא ידוע של נכדיו. על פי המכפלות שלהם, מתשעה ילדים יהיו לו בסביבות שבעים נכדים, וביום שיגיע לגבורות, יהיו לו למעלה מחמש מאות נינים. ואם ירצה לחגוג את חתונת הזהב שלו עם בני משפחתו הענפה, הוא יצטרך לעשות זאת באצטדיון יד אליהו.
הדבר היחיד שמעיב על יחסיי עם גיסי, הוא הנושא הכספי, כלומר, המתנות והכספים שהוצאתי בכל השמחות שנערכו במשפחתו. בפעמים הראשונות הראנו סטייל ונתנו מכל הלב, אבל לאט לאט הבנו שאם נמשיך כך, נתרושש. כרגע, קצב השמחות הוא אחד או שניים בחודש, אבל עשיתי חשבון שהחל בשנת 2017 נגיע לקצב של שמחה אחת או שתיים בשבוע, ומשנת 2018, כשנכדיו יתחילו להתחתן ועונת הבריתות תיפתח, יהיו שנים או שלושה אירועים ביום.
לאור הממצאים האלו ולאחר התייעצות עם רואה החשבון שלי הגעתי עם גיסי להסכם ממון, לפיו נתתי הוראת קבע בגובה שלושים אחוז מהכנסותינו החודשיות לטובת כנופיית השבט הענפה שלו. הנחמה היחידה היא בכך שעכשיו, כשבתי הצטרפה למועדון וגם אצלה ייערכו שמחות תכופות, יש סיכוי שנגיע לרגע שבו נערוך הסכם ממון חדש עם גיסי, והפעם בכיוון ההפוך.
גבי רמני
